בתגובה ל"מכתב הגלוי על המשבר ההומניטרי בעזה"
חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד כתבו בסוף החודש שעבר "מכתב גלוי על המשבר ההומניטרי בעזה", שאותו הפנו לראש ממשלת בריטניה ולראש האופוזיציה במדינה. בתגובה לכך ניסחו שישה פרופסורים – ובהם שני חוקרים ממכון הרטמן, פרופסור נועם זוהר ופרופסור יצחק בנבג'י – את מכתב התגובה שלהלן:
בתגובה ל"מכתב הגלוי על המשבר ההומניטרי בעזה"
30.10.2023
אנו, מומחים וחוקרים ישראליים בתחום הפילוסופיה של המוסר, מפרסמים מכתב זה בתגובה למכתב הגלוי ששיגרה קבוצת אקדמאים מאוניברסיטת אוקספורד אל ראש ממשלת בריטניה ולמנהיג האופוזיציה שלה ביום 20 באוקטובר 2023, שהוסב על התגובה הישראלית למתקפת חמאס נגד ישראל ב-7 באוקטובר 2023.
כמו רבים אחרים, התאכזבנו למקרא המכתב. אנו סבורים שהמכתב לוקה בפשטנות מזעזעת, שהוא לא מדויק מבחינה עובדתית, ושהוא מלא בטיעונים מוסריים כושלים. כמו כן נפגענו מהמכתב באופן אישי – בעיקר בשל היותנו ישראלים, הווה אומר, בני אדם שאין להם לצפות אלא לטבח, ועינויים לעיני בני משפחותיהם או יחד עמם במקרה שיפלו לידי חמאס; אך גם משום שחלק מהחתומים על המכתב הזה נמנים עם עמיתינו, ולפעמים אפילו עם ידידינו.
המכתב הגלוי מקדיש משפט אחד בלבד לגינוי חריף של מתקפת חמאס. אין בו שום אזכור לאופיים הקיצוני והמחריד של מעשי חמאס, לאכזריות הבלתי נתפסת ולהפרה הקיצונית של כל נורמה מוסרית מינימלית הנהוגה גם בעתות מלחמה. יתרה מכך, המכתב מתעלם מהעובדה שלאור אמנת חמאס ויעדיו המוצהרים, הרצח ההמוני של אזרחים ישראליים בידי הארגון נכלל בהגדרה של השמדת-עם (ג'נוסייד).
מלבד המשפט הבודד הזה, יתר המכתב מוקדש לגינוי פעולותיה של ישראל ומניעיה. אין בו הבעת דאגה או הטלת ספק בנוגע לצעד זה או אחר של ישראל, או קריאה להגברת הסיוע ההומניטרי במהלך המלחמה – אלא גינוי חריף וחד משמעי לישראל. המכתב קובע כי "על פי החוק הבינלאומי, לישראל אמנם יש זכות להתגונן בפני חמאס, אבל אין להרחיב זכות זו עד כדי הצדקת המתקפה הנוכחית של ישראל על האוכלוסייה האזרחית בעזה" (ההדגשה שלנו). המכתב גם טוען במובלע כי כל מי שתומך בפעולותיה של ישראל הוא תומך טרור, וקובע במוצהר כי "המחשבה, כאילו הזוועות שביצע חמאס מצדיקות את המשבר ההומניטרי המתחולל כעת בעזה, כמוה כהסכמה לעיקרון המרכזי של הטרור". עוד מציין המכתב את "מחיר הדמים בעזה" (ההדגשה שלנו), והוא ממשיך ומצטט – ללא מילה של הסתייגות ביקורתית – את הניסוח של סוכנות הסעד לפליטי פלסטין – אונר"א – שהכריזה על המצב כ'אסון הומניטרי חסר תקדים." (ההדגשה שלנו).
אנו דוחים כמעט כל מה שנטען במכתב גלוי זה, ולכן, להלן, נבחן את טיעוניו בקפידה.
הבעיה העיקרית במכתב היא שההערה – הכמעט אגבית – באשר לזכותה של ישראל להגנה עצמית מאבדת ממשמעותה בהעדר כל הכרה בנסיבות הספציפיות של המלחמה בעזה ובמתחייב מהן, או במה שמוטל על הכף מבחינתה של ישראל. מכאן נגזרות אמות המידה המוסריות הבלתי סבירות שהמכתב קובע ואשר אליהן נתייחס בהמשך. אבל ראשית יש להקדים ולומר: לקביעה שישראל עוסקת ב"מתקפה על האוכלוסייה האזרחית בעזה" לא מוצגת ראיה כלשהי. עיסוקה של ישראל הוא בעיקרו תקיפה ממוקדת ושיטתית של יעדי חמאס מוגדרים: יחידות לוחמות, סוללות טילים ותשתית המנהרות התת-קרקעית הנרחבת. רשת המנהרות – המבוצרת בבטון והמאובזרת בחשמל, ובמערכות אוורור המופעלות בדלק – נבנתה על ידי חמאס כדי לשמש מחסה למען 30,000 לוחמי הארגון. קיימת הערכה שמרבית כספי התמיכה שהוזרמו לעזה מגורמים זרים לאורך השנים נוצלו למטרה זו.
חרף הצהרות חסרות אחריות של כמה נושאי-משרה ישראלים, נראה שהפעולות הישראליות שפגעו במישרין באוכלוסייה האזרחית נבעו מצרכים צבאיים, כגון הניסיון לנטרל את תפעול המנהרות באמצעות חסימה של אספקת הדלק. לא ידוע לנו על מקרה אחד של התקפה מכוונת על ריכוזים אזרחיים. הטענה שהמתקפה האווירית שישראל מבצעת בימים אלה היא חסרת הבחנה, או מהווה התקפה מכוונת על אזרחים, היא שקרית בעליל. אילו זו הייתה כוונתה, ישראל יכולה הייתה להרוג עשרות אלפי עזתים תוך שעות. אם רצונכם לראות את דמותה של "מתקפה ישירה על אוכלוסייה אזרחית" – נוכל להפנות את תשומת לבכם לעימותים קטלניים אחרים בשנים האחרונות, כמו המלחמות בסוריה, בעיראק, ביוגוסלביה לשעבר, באוקראינה, באפגניסטן או בתימן.
אפילו לגבי האירוע הבודד שנראה כמו תקיפה ישירה של מטרה אזרחית – "הפצצת" בית החולים אל-אהלי – הוכח שהוא נבע מירי כושל של רקטה פלסטינית. משרד הבריאות שבשליטת חמאס טען כי כ-500 אזרחים נהרגו בהפצצה ישראלית כביכול על בית החולים, אלא שטענה זו הופרכה מעל לכל ספק על ידי ישראל, כפי שאישרו גם משרד החוץ האמריקאי וראש ממשלת בריטניה. מניין ההרוגים היה נמוך בהרבה ממה שטען חמאס ועל כל פנים, כל ההרוגים היו תוצאה של ירי כושל של טילים בתוך עזה, במקרה זה על ידי הג'יהאד האסלאמי. יש לציין כי חמאס ורשת השידור אל-ג'זירה ידעו זאת, ולמרבה ההפתעה שידרו ידיעה בדבר ירי כושל של הג'יהאד האסלאמי באותו הבוקר. אך בשעות הערב הם חזרו בהם מאותם דיווחים, ככל הנראה לאחר שנוכחו בקלות שבה מרבית ערוצי התקשורת (ובכללם התקשורת הבריטית) הטילו את האשם על ישראל.
מניין ההרוגים בעזה (גם אם נשענים על נתוני החמאס – שאינם מאומתים ולעתים אף שקריים) כולל אם כן את ההרוגים בבית החולים אל-אהלי, וכפי הנראה גם הרוגים נוספים שלמעשה נפגעו על ידי חמאס ובעלי בריתו. וחשוב מכך, מניין זה לא מבחין בין אזרחים ללוחמים – אבחנה מכרעת בחשיבותה מבחינה מוסרית. המכתב מתעלם מכל זה ומדבר במעורפל על "מחיר הדמים".
בניגוד להאשמות (שהמכתב הגלוי שותף להן) יש לציין, שלאחר שבועות של תקיפות ואלפי גיחות, מניין הנפגעים בקרב תושבי עזה – אף כי הוא נורא כשלעצמו – נמוך בהרבה מכפי שניתן היה לצפות לאור הנסיבות. על כך יש להוסיף שני גורמים שהמכתב הגלוי אינו מזכיר: ראשית, עזה היא אחד השטחים הצפופים ביותר בעולם, ועקב כך יש קושי יוצא דופן בניהול לחימה בתוכה ללא שיעור רב של פגיעות לא מכוונות בבלתי מעורבים. שנית, חמאס ידוע לשמצה בכך שהוא ממקם את המפקדות, הטילים והמנהרות שלו בתוך ומתחת לבתי חולים, בתי ספר, מסגדים ומתקנים אזרחיים אחרים, ובכך משתמש במכוון באזרחי עזה כמגן אנושי, הן כדי להרתיע מפני תקיפות, והן כדי להטיל על את ישראל את האחריות לנפגעים אזרחיים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מיקום המפקדה הראשית של חמאס מתחת לבית החולים המרכזי שיפא.
כל זה מבדיל את המלחמה הנוכחית כמעט מכל סכסוך מזוין אחר; ולנקודה זאת משמעות מכרעת: כמעט כל המטרות הלגיטימיות של חמאס ממוקמות במכוון בתוך אזורים אזרחיים. ברצועת עזה יש גם שטחים פתוחים, אך חמאס בוחר להישאר בשטחים המאוכלסים בצפיפות, ומוודא בכך כי המתקנים הצבאיים ומשגרי הטילים שלו ממוקמים בקרב אוכלוסיית עזה. עקב כך אין לישראל שום אפשרות להגן על עצמה בלי לכוון לעבר יעדי חמאס הנטועים במתכוון בקרב האוכלוסייה האזרחית. במילים אחרות, המכתב הגלוי מציב אמות מידה בלתי אפשריות ללחימה, שאף מדינה אחרת לא נדרשה לעמוד בהן. (השוו למשל את פעילות הכוחות המערביים בעיראק או באפגניסטן, כאשר שם האילוצים הדומים לאלה העומדים בפני ישראל בעזה שררו במידה פחותה משמעותית). המכתב הגלוי מתעלם לחלוטין מן האילוצים מעשה ידי החמאס, אשר מונעים כל אפשרות להילחם בלי פגיעה ניכרת, בלתי מכוונת באזרחים. שתיקת מחברי המכתב בנוגע לדילמות שעומדת בפני ישראל בתנאים כאלה מעמידה בספק את הכנות של הצהרתם שלישראל אכן עומדת זכות (השמורה מן הסתם לכל עם) להגן על עצמה ועל אזרחיה.
גם אנחנו מודאגים מאוד מהפגיעה באזרחים בעזה, ומצרים מאוד על מותם של אזרחים חפים מפשע. זהו מצב טראגי. איננו מתיימרים לדעת את כל הנעשה שם לפרטי פרטים, ואיננו תומכים אוטומטית בכל הפעולות הישראליות. יש להניח שבמקרים מסוימים ניתן לעשות יותר כדי לצמצם עוד את הפגיעה הבלתי מכוונת באזרחים. אבל בתנאי הלחימה השוררים בעזה, ובהתחשב במדיניותו המכוונת של החמאס להשתמש באוכלוסייה אזרחית ולהקריבה – הן מתוך שיקול ציני/פרגמטי והן כחלק מתרבות דתית של מלחמת קודש ושל שאהידים – אזרחים פלסטינים רבים צפויים להיפגע.
בניגוד לנטען במכתב, אם כן, אין "מתקפה על האוכלוסייה האזרחית". אין כל יסוד לאמירות שמהן עולה כי מעשיה של ישראל הם "טרור" ובכך ליצור רושם של סימטריה בין מעשי ישראל למעשי החמאס. ולבסוף, קשה לקבל ברצינות את הטענה של המכתב, לפיה המשבר ההומניטרי הנוכחי בעזה הוא "חסר תקדים".
ישראל פועלת כדי לחסל מטרות צבאיות לגיטימיות, במטרה להתגונן מפני התקפות חמאס, ולהרוס את יכולותיו. למרבה הצער, ישנם נפגעים אזרחיים – המדווחים במספרים שהם ככל הנראה מוגזמים – ובכל מקרה, מספרים אלו מעידים לדעתנו על כך שבניגוד גמור למשתמע מן המכתב, ישראל עושה מאמץ ניכר למנוע פגיעה באזרחים.
המכתב נוהג בחוסר אחריות גם בהצגת בקשת ישראל מהאוכלוסייה האזרחית להתפנות לדרום רצועת עזה כ"פשע מלחמה". היינו מצפים מהחתומים על המכתב לציין בקשר הזה שני דברים.
ראשית, ישראל מבקשת זאת במטרה להגן על האזרחים, ולצמצם את מניין הנפגעים מקרבם. אם לישראל אכן יש זכות – כפי שמודים החותמים – לתקוף יעדי חמאס, ובכלל זה מן הסתם גם על ידי פעולות יבשתיות, אי אפשר להתעלם מכך שצפון עזה (הגובלת בדרום ישראל) צפופה מאוד, ושחמאס מציב בכוונה את כוחותיו בתוך מרכזי אוכלוסייה האזרחית (או מתחתם). מכאן שללא פינוי זמני של האזרחים, המספר הצפוי של נפגעים אזרחיים יהיה עצום. ואכן, זה בדיוק מה שמניע את חמאס לעצור בכוח רבים מן האזרחים המבקשים לנוע דרומה: שוב, כדי להשתמש בהם כמגן אנושי וכדי למקסם את מניין הנפגעים האזרחיים הפלסטינים הלא מעורבים ובכך להטיל את האשם ישראל. בכך המכתב מציג תמונה מסולפת לחלוטין, שלפיה ישראל מבקשת לעקור את האוכלוסייה הפלסטינית ממקומה לצמיתות, בעוד ישראל הצהירה בפירוש שכוונתה אינה אלא לנסות להגביל, בתנאי מלחמה, את הפגיעה באוכלוסיה זו. זהו מעשה לגיטימי לחלוטין ואף נראה שהוא מחויב מבחינה מוסרית, בתנאי שעקירת האוכלוסייה היא זמנית, ושנלווית אליה מחויבות לאפשר לאוכלוסייה לחזור בהקדם, עם תום הלחימה.
יתר על כן, המכתב אינו מציע כל דרך אחרת לקיום פעילות הצבאית הלגיטימית של ישראל בצפון רצועת עזה תוך מניעת מספר רב מאוד של נפגעים אזרחיים, כחלופה לדרישתה של ישראל מיושבי צפון הרצועה להתפנות מאזורי הקרבות על מנת שתוכל לפעול למיגור חמאס. זהו בדיוק סוג האמירות הגורמות זלזול כלפי דבריהם של אקדמאים. דיבורים מהסוג הזה מעמידים את השיח האקדמי באור מגוחך – שכן לא רק שהמכתב אינו מזכיר את הרציונל הישראלי המוצהר והמוצדק למעשיו, הוא גם אינו מציע כל דרך אחרת או עדיפה שבה תוכל ישראל להגן על עצמה.
אבל "חטאי ההשמטה" של המכתב גדולים גם מזה. למעשה, לא אחד, אלא שני "פילים בחדר" זוכים להתעלמות מוחלטת במכתב, אשר חשיבותם מרובה ביותר בהקניית הקשר חיוני .
ראשית, החתומים על המכתב אינם מזכירים את חיזבאללה. ארגון חיזבאללה, המציב איום גדול יותר מזה של החמאס על ישראל ועל אוכלוסייתה האזרחית, ולרשותו עומדים 150 אלף טילים. הגורם השני שנשמט מן המכתב הוא איראן, שתומכת הן בחמאס (הסוני) והן בחיזבאללה (השיעי). המאבק הישראלי מול חמאס הוא אפוא חלק ממאבק נרחב יותר שבו לכל כישלון בחיסול איומים ובהשגת הרתעה יהיו השלכות חמורות הרבה מעבר למתרחש ברצועת עזה, כלפי בעלות הברית של חמאס.
כיום התברר כבר שכאשר חמאס, חיזבאללה ואיראן מדברים על מחיקת ישראל, אין זו מטאפורה. הרבה מאד מונח על הכף, והקשר זה ודאי רלוונטי להערכת ההצדקה לפעולה נחרצת בעזה דווקא עכשיו, ולקביעה מה קביל ומידתי מבחינה מוסרית. מידתיות פירושה שמותר להפעיל כוח במידה המתאימה למטרה ההגנתית, כדי למנוע תקיפות בהווה ובעתיד.
הוכחה לגודל האיום היא העובדה שלפני כמה ימים הודיעה ארה"ב בפומבי שהיא מתכוננת לאפשרות של פינוי כל אזרחיה מישראל – כ-500 אלף ישראלים שהם אזרחי ארה"ב – במקרה שחיזבאללה ואיראן לא יירתעו, והסכסוך יתרחב. 80 שנה לאחר השואה, האיומים הניצבים בפני היהודים הם שוב קיומיים ומובהקים. ראוי לבני אדם באשר הם לתמוך בניסיונותיה הנחושים של ישראל להגן על עצמה לאחר המעשים הברבריים של ה-7 באוקטובר, ולהתייצב לצד ישראל לעומת אויביה, הנראים כחסרי עכבות מוסריות.
המכתב הפתוח של החוקרים מאוקספורד מסתיים בדרישה מראש ממשלת בריטניה וממנהיג האופוזיציה שלה "לקרוא להפסקת אש מיידית בעזה". המצב ההומניטרי בעזה – אשר כותבי המכתב מאשימים בו את ישראל – מופיע באופן מתמיה כשיקול המוסרי הרלוונטי היחיד לגבי מה שצריך ואפשר לעשות עכשיו. אנו מתנגדים בתוקף לעמדה זו.
הפסקת אש היא מטרתו של החמאס. הפסקת אש תהיה ניצחון שלו ושל בעלות בריתו, ותוביל כמעט באופן בלתי נמנע להתקפות נוספות, וככל הנראה אף רצחניות יותר, על ישראל. הדרישה מישראל לחדול כעת, פשוט אינה עולה בקנה אחד עם זכותה להגנה עצמית, כאשר זכות זו מפורשת לאור חומרת המתקפה הראשונית על ישראל והסיכונים הכוללים העומדים בפניה.
הזוועות של מתקפת ה-7 באוקטובר הוכיחו שהמטרה המוסרית הברורה של הקהילה הבינלאומית צריכה להיות תבוסה צבאית מכרעת ומיידית של החמאס, והרגעה ופירוז של עזה. בה בעת, על כל בעלי רצון טוב לפעול להשגת הסכם מדיני, הכולל מדינה פלסטינית שוחרת שלום לצד מדינת ישראל, לטובת כל יושבי המזרח התיכון ומחוצה לו.
יצחק בנבג'י, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב
מיכאל גרוס, בית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה
דוד הד, החוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
שאול סמילנסקי, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה
דניאל סטטמן, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה
נעם זהר, המחלקה לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן